• סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע כי "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה היא – (1) בשאינו מקרקעין – 7 שנים"; הווה אומר, בתביעה בשל רשלנות רפואית תקופת ההתיישנות הינה 7 שנים.
• על פי סעיף 6 לחוק ההתיישנות "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה". משמע, בתביעה בשל רשלנות רפואית מתחילים למנות 7 שנים החל מהרגע שבו ניתן הטיפול הרפואי הרשלני שגרם לנזק.

ישנם מקרים בהם הנזק לא נתגלה ביום שבו הוא אירע, כלומר, הנזק מתגלה במועד מאוחר יותר מהמועד שבו נגרם. במקרים אלו, התביעה תתיישן לאחר 7 שנים מיום גילוי הנזק, כל זאת בתנאי שטרם חלפו 10 שנים מיום אירוע הנזק.

דוגמה:

גבר נבדק ע"י רופא ביום 10.06.2005 בשל כאבי גב מתמשכים. הרופא התרשל בכך שלא שלח את הגבר לבדיקת סי.טי. ביום 20.07.2008 נתגלתה פריצת דיסק בגבו של הגבר. הגבר תבע את הרופא ביום 15.01.2014. 

בין היום שבו אירע הנזק (10.06.2005) ליום בו הוגשה התביעה (15.01.2014) חלפו למעלה מ-7 שנים ולכן על פניו ניתן לטעון שהתביעה התיישנה, אולם מכיוון שהנזק התגלה במועד מאוחר יותר, מתחילים למנות 7 שנים מיום גילוי הנזק (20.07.2008).

בין יום גילוי הנזק ליום הגשת התביעה לא חלפו 7 שנים, ולכן התביעה לא התיישנה.

תקופת ההתיישנות במקרה של קטינים (מתחת לגיל 18) מתחילה רק מהיום שבו מלאו להם 18. כלומר, מי שנגרם לו נזק בהיותו קטין יכול לתבוע מהיום שבו נוצרה עילת התביעה עד שיגיע לגיל 25 (סעיף 10 לחוק ההתיישנות).

חשוב לציין, כי הגשת תביעה בחברת הביטוח אינה עוצרת את מניין ההתיישנות, אלא רק תביעה משפטית אשר הוגשה לבית המשפט המוסמך לדון בתובענה.